ילדים יודעים לכעוס, מרביתם יודעים להביע כעס בדרכים שונות, יצירתיות ומגוונות שאת חלקן ההורה הסטנדרטי יעדיף להניח בצד, וחלקם יאבדו את עצמם מרוב בלבול – כשאינם יודעים לווסת את תחושת הכעס ולהוציאו לאוויר העולם. מה אנחנו בסך הכל רוצים מילדינו הקטנים? שיתנהלו על פי תורת הגבולות, שידעו כיצד לדחות סיפוקים, וכשמדובר בילדים קטנים, התפקיד שלנו כמבוגרים הוא לעזור להם לווסת את עצמם ולדחות סיפוקים באמצעות הוראות ישירות, כמו 'אל תעשה, אל תחטוף, תחזיר את הבובה לאחותך'. מתי ההוראות של ההורה פוחתות? כשהילד לומד לקחת אחריות על ויסות ההתנהגויות שלו, במילים יותר יפות – יודע להביע רגשות.
חיבור גוף נפש
כשא' בן השבע הגיע אליי לטיפול עם עיניים אדומות, מגורות שנראו כסובלות מפריחה אלרגנית איומה, מיד ניגשתי לבדוק את הסימפטום הברור ביותר – אלרגיה שהתאימה לתקופת האביב, והצריכה נטילת משחה אנטיהיסטמינית שמרח בהוראת הרופא ללא הטבה. לאחר אבחון ראשוני של התנהגות הילד מרגע כניסתו, ניגשתי לבדוק את הכבד שקשור לאזור העיניים. הכבד הוא בעצם הפילטר שמסנן רעלים פיזיים ורגשיים בגוף האדם.
רק בטיפול השלישי וללא כל התקדמות טיפולית, העזתי לשאול את אמו של הילד, כיצד הוא בעצם כועס, שלא הבינה במה מדובר. תגובתה הראשונית של האמא הייתה: "הילד לא כועס, הוא מופנם, אח לשתי אחיות בוגרות, מוצלחות….". ביקשתי ממנה לשים לב כיצד הוא מגיב בבית אל מצבי כעס, לחץ או דוחק. אז התחזקה אצלי הידיעה שתסכול הוא בן הדוד של הכעס, כשהאם סיפרה שבנה בעצם מתוסכל שאינו מצליח לעמוד בקריטריונים של אחיותיו הגדולות. בחרתי לדקר את הילד באזור הכבד, נקודה ספציפית שנמצאת ברגל, שתפקידה ליצור תנועה אנרגטית מאוד חזקה, במטרה להוציא את כל "הטירוף הזה", שלא ממש הצליח להשתחרר מהילד החוצה.
בשל ההתערבות בזרימה הטבעית של הגוף, בשילוב דיקור נקודת הרגעה, הכנתי את האם לצפות לריאקציה של רגזנות, כעס, התמרדות, אולי אפילו התחצפות, והחשוב מכל הדרכתי אותה להכיל את התנהגות בנה, תהא אשר תהא ולקבלו באהבה. לאחר שלושה טיפולים נוספים נוצרה קורלציה בין הכעס לבין הגוף, עיניו החלו להשתחרר מהאודם שאפף אותן, הילד החל להביע כעס, השתטח על הרצפה, זעם, רטן, השמיע קול. תנסו לשוט בדמיונכם ולראות ציפור אשר נודדת לה מעץ אחד לשני, רק עפה , מבקרת וממשיכה הלאה, לא שופטת ו/או מבקרת את קצב התקדמות צמיחתו של העץ, ולא משווה אותו לחבריו גם לא לאלה ממשפחתו. היא פשוט נמצאת שם מתבוננת וחווה את אותו הרגע הנתון.
מטרת הטיפול הייתה בעצם ללמד את הילד להביע כעס, מותר לכעוס, היא גם לימדה אותו שכעס הוא דבר חיובי. היא לימדה אותי כמטפלת על סודות השפעת הנפש על הגוף והקשר הסימביוטי והכה עצום ביניהם. מתפקידינו כהורים ללמד את ילדינו דרכי התנהגות באשר הם, אך חשוב שנזכור שגם לכעס במה, פנים ודרכי ביטוי, שכדאי מאוד לשחרר ולהוציא.
משנים תדרים
אחת ההמלצות הפסיכולוגיות הרווחות ביותר היא לנסות ולווסת את קשת הרגשות שלנו, אז גם מערכת העצבים משנה תדר ונודדת מרגש אחד למשנהו.
כיצד משנים תדר? ההבנה הבסיסית היא שכאשר ילדים נלחצים, הם לרוב כועסים וצועקים, חלקם בוכים, הם מאשימים אחרים ואת עצמם, הם מדברים לא יפה, הם מיואשים, הם מפתחים סימפטומים של כאבי גוף שונים, לעיתים אפילו מעלים חום, עשויות להתגלות בעיות שינה, אכילה ועוד.
חוסר האונים שלנו ההורים, לא פעם גורם לנו לנהוג מתוך לחץ. אנחנו צועקים, כועסים, מתייאשים, מאשימים אחרים ואת עצמנו, מדברים לא יפה, ולפעמים גם מפתחים סימפטומים של הגוף. פשוט כמו ילדים!
בדומה לעצים שהוזכרו קודם כך גם הרגשות שלנו, בבסיסם הם דומים אך צורת הביטוי היא האינדיבידואל של כל אחד. לכל עץ יש שורשים, גזע וצמרת שנוסקת אל על. אך ההתפתחות של כל ענף וענף כמו גם קצב הבשלת העץ ופירותיו, משתנה בהתאם לסוג העץ, לתשתית ולתנאי הגידול שלו.
טוב נעשה לעצמנו ולילדנו אם ננהג כציפורים על העצים. ובמסגרת המעוף של החיים נתבונן בכל רגש שיקרה בדרכנו ופשוט נהיה בתדר שלו, כלומר נחווה את מה שקורה לנו כתוצאה מהפגישה אתו, ניתן לתוצר הטבעי שמגיע בעקבותיו להיות בתוכנו. לא נשפוט ,לא נבקר לא את עצמנו ולא את האחר, רק נמשיך לעוף מעץ לעץ ונווסת את הרגשות שלנו בקלילות הטבעית לנו. בדיוק כמו שילדים עושים, ללא משקעים וללא עקבות. ציוץ הציפורים יהדהד בתוכנו, וכמובן גם אל ילדינו.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.